מה ההבדל בין חוסן נפשי לבין להתעלם מרגשות?
חוסן נפשי הוא לא היעדר כאב. זו היכולת להרגיש אותו במלואו, ולבחור בכל זאת בפעולה הבאה. הדחקת רגש היא הימנעות שמתחפשת לחוזק - ובדרך כלל היא עולה יותר בהמשך, לא פחות.
למה "לא להראות חולשה" זה לא אותו דבר כמו חוסן?
"לא להראות" זה כלפי חוץ. חוסן הוא מה שקורה כלפי פנים. אפשר לחייך, להמשיך כרגיל, ולהיות בפנים בדיוק במקום הכי קשה - וזה לא חוסן, זו הצגה. חוסן אמיתי מתחיל ברגע שמודים לעצמכם שקשה, ולא ברגע שמצליחים להסתיר את זה מאחרים.
מה קורה לרגש שמדחיקים במקום להרגיש?
הוא לא נעלם. הוא מחכה. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל עצמי - כאב שלא מרגישים היום מוצא דרך לצאת מאוחר יותר, בגוף, בעייפות, בכעס שלא קשור באמת למה שקורה ברגע הזה. רגש מודחק לא נעצר, הוא רק דוחה את התור.
איך מרגישים קושי ועדיין ממשיכים לפעול?
לא בבת אחת, ולא בלי לתת לזה מקום. אני עוצרת, מודה שקשה - לפעמים במילים, בקול רם, לעצמי. ורק אחרי זה ממשיכה לצעד הבא. לא מדלגת על ההודאה כדי "להיות חזקה" מהר יותר. הסדר הוא קודם להרגיש, ואז לפעול - לא הפוך.
בקצרה
חוסן נפשי הוא לא היעדר כאב, אלא היכולת להרגיש אותו במלואו ולבחור בכל זאת לפעול. הסתרת רגש כלפי חוץ היא הצגה, לא חוסן. רגש מודחק לא נעלם - הוא מחכה ומוצא דרך לצאת מאוחר יותר. הסדר הנכון הוא קודם להודות שקשה, ורק אז להמשיך.
מתי בפעם האחרונה הרשיתם לעצמכם להרגיש קושי, בלי להעמיד פנים שהכול בסדר?